ביולי 1906 ברנר מוציא קול קורא לחותמי מחצית-השנה השניה של “המעורר”. בלי “חותמים” – מנויים על כתב העת – קיומו רעוע והוא מצוי בסכנת סגירה מתמדת. כהרגלו, ברנר מבהיר שכתב-העת הוא אלטרנטיבה מעוררת בתקופה של ייאוש וצמצום, ושהוא יוצא למרות “החורבנות והפורענויות… שמטמטמים את הרגש ומבלבלים את המחשבה של צעירינו האומללים”. ברנר מפתה את הקוראים עם מיטב הכותבים ש(אמורים להיות) שותפים בכתב העת, ביניהם דבורה בארון, הלל צייטלין, י”ד ברקוביץ’, גרשון שופמן, זלמן שניאור וכמובן – הוא עצמו.
הוא כותב:
“המעורר” רוצה להיות כלי-מבטאם של האנשים המועטים מבני ישראל, השואפים לגאולה שלמה וגמורה בכל ענפי החיים… “המעורר” ישתדל שיהא בכל קונטרס וקונטרס קומץ של דברי ספרות הגונים, מקוריים ומתורגמים, שיעוררו את כל הקדוש והנעלה, הטהור והנשגב, הטוב והחזק בנפשו של הקורא העברי, שיעוררו את הנשמה הנאצלה שבו למחשבות נכונות ומעולות ולרגשות ישרים ועמוקים.
וגם אנחנו יוצאות בקול קורא – הצטרפו לאיגרת של “המעוררות” כדי לקבל עדכון חודשי על פוסטים, גליונות חדשים וחידושים למיניהם.
ומוזמנות להפיץ:
בבקשה, למסור את המודעה הזאת לעמיתך היודע עברית!
