כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך לאמר:
שאל, בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל: אי-הדרך, אי? –
השפעתו מרחיקת הלכת של כתב-העת המעורר על התרבות העברית חרגה מזמן קיומו הקצר. י”ח ברנר בן העשרים וארבע יסד את כתב-העת בלונדון בשיתוף ר’ בנימין (יהשע רדלר-פלדמן) ב-1906, לאחר שהגיע ללונדון מרוסיה שנתיים לפני כן, כסופר עברי ידוע וחסר כל. ב-1905 ברנר התגורר בקומה השניה בבית הדפוס של ישראל נרודיצקי ברחוב מייל אנד 48, ולמד ממנו את את מלאכת הסדרות. בעת שהחדשות על הפרעות ברוסיה החלו להגיע ללונדון, ברנר התפרנס מעבודות תרגום ועריכה לעיתונים פוליטיים והחל להרהר באפשרות להוציא כתב-עת עברי משלו, שיקרא “אבוקה” או “המעורר”. השם השני והפרובוקטיבי נבחר, ויצג נאמנה את תחושת ההתעוררות והתעלות הרוח שברנר הביא איתו למרחב היצירה העברי.
ברנר ור’ בנימין הוציאו את המעורר באגודה שכינו “מסדה” (שם המדגיש את המשימה ההירואית של העומדים בפרץ כלוחמי מצדה), שסונפה ל”אגודת דוברי עברית בלונדון”. הוחלט שכתב-העת יהיה ירחון, אם כי בפועל הופיע באופן לא סדיר. ברנר עשה את עבודת הדפוס מראשיתה ועד סופה – סדרות, הדפסה, כריכה – וכן את עבודת האדמיניסטרציה והשליחות. הוא לא קיבל כל שכר על עבודה זו, אבל המעורר היה עבורו במה זמינה לכתביו שלו, ביניהם היצירות “מא’ עד מ'” ו”מעבר לגבולין”, ורשימות למיניהן (שכתב בשלל שמות עט, כ”בר יוחאי”, “ח.ב. צלאל” ו”הנודד”). כתב-העת היה גם אבן שואבת לרבים מכותבי העברית בתקופה. פרסמו בו בין היתר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, דבורה בארון, גרשון שופמן, יעקב פיכמן ורבים אחרים. במעורר הופיעו דברי פובליציסטיקה, פרוזה ודרמה, וכן יצירות מתורגמות.
אגודת “מסדה” תמכה בכתב-העת באופן חלקי בראשיתו, ושמעון ביחובסקי הפיץ אותו בפולין וברוסיה, אבל המעורר סבל מקשיים חוזרים ונשנים בהדפסה ובהפצה. גם השגת חומרים ראויים הייתה קשה להפליא, וכתב-העת הורכב מעשה טלאים מחומרים מקריים שברנר הצליח להשיג. בהתאם, התגובות הראשונות לכתב-העת היו מסויגות, אבל הוא החל לצבור מוניטין כבמה עברית משמעותית אף-על-פי-כן.
בהמשך 1906 ר’ בנימין עזב את לונדון והותיר את ברנר לבדו במאמצי ההוצאה. ברנר נתקף תכופות ייאוש מהמאמץ הסיזיפי למצוא מימון לכתב-העת, לגייס חותמים (מנויים), ולעשות את עבודת ההדפסה. הוא סבל מתנודות קיצוניות במצב הרוח ומדכאונות. הוא החל להרהר באפשרות של נסיעה לארץ ישראל, תכנית שתצא לפועל רק מאוחר יותר. המעורר המשיך לצאת בלונדון לאחר שקיבל מימון לשנה נוספת.
בשנתו השניה חלו שינויים בכתב העת, והיה נדמה שהחלה התעוררות מסוימת בקרב כותבי העברית בלונדון הקרה. היא הייתה עדיין שממה ביחס למרכזי עברית אירופיים אחרים, אבל חלפו דרכה סופרים עבריים בעלי שם. למעורר היה חלק חשוב בהתעוררות הזאת. כתב-העת היה במצב טוב יותר, הוא זכה להפצה במאות עותקים גם בארה”ב, וברנר אף החל לשלם שכר סופרים צנוע.
בשנה זו נוצר קשר בין ברנר לבין אשר ביילין שהגיע להתגורר בלונדון, ובה בעת, התקפי הייסורים (כולל הלקאה עצמית פיזית ממש בדירתו של ביילין) לא הרפו ממנו. שיא המשבר הגיע עם ביקורו של אורי ניסן גנסין, חבר הילדות שלו, בלונדון באביב 1907. גנסין עזר לברנר בהוצאת המעורר, והיה למעשה עורך כתב-העת בפועל במשך מספר חודשים, אך הידידים החלו להתרחק זה מזה. בספטמבר 1907, גנסין החליט במפתיע לעזוב לארץ ישראל ובכך למעשה גזר את דינו של המעורר. בינואר 1908 עזב גם ברנר את לונדון.
…
המעורר יצא ב-19 גליונות, מינואר 1906 עד ספטמבר 1907. ימיו היו רצופי מכאובים וכשלונות, ואף-על-פי-כן, הוא נעשה לבמה מכרעת עבור כותבי וקוראי העברית בני הזמן, ולא פחות מכך – עבור דורות של קוראים שמצאו בו השראה ומזור.
