״אתמול כתבתי לך מכתב מדכא. המצב הוטב. שלחו לי מעט כסף מאמריקה. החוברת הרביעית תצא לאור בוודאי, תגדל בכמותה ובאיכותה״*.
כך כתב ברנר, לביחובסקי, ובאותן מילים גם לגנסין, בראשית מאי 1906. יומים לפני כן עוד מרט ברנר את שערותיו: ״החוברת הרביעית נסדרה חציה בדפוס, אך אין בידי אפילו פרוטה אחת ואיני יודע, מאין יבוא עזרי. מילא, המעורר הולך וגוסס. הנשימה האחרונה… נו, היה שלום, בריא וחזק ושכח אותי ואת המעורר״, כתב לביחובסקי. אבל עם בוא הכסף, שבה מכונת הדפוס לעבוד, וברנר שב אל התכתובת הענפה: להתווכח עם גנסין על איכותם של שירי דומניץ שיראו אור בחוברת, להציע לר׳ בנימין לשנות את כותרת מאמר הביקורת על ספרו של קלוזנר מ׳ספר התעיה׳ ל׳אגרת התעיה׳ (זו תתפרסם בסוף תחת הכותרת ׳מגילת שגיון׳), וב-19 למאי שלח שני גליונות: האחד, ״בלי אחריות״, לביחובסקי, כדי לבדוק שערוץ המשלוח לרוסיה מוגן מפני הצנזורה, השני לר׳ בנימין בגליציה.
וגם אצלנו, “המעוררות”, בשורות… בשביעי למאי 2019 קיבלנו מסר מעודד: פרויקט המעורר זכה במענק מועצת הפיס לתרבות ואמנות! ההקלה גדולה: כעת נוכל לשלם לכותבים ולמגיהים, ולפנות לחלום על מה יכול כתב עת היסטורי, כמו המעורר הדיגיטלי שלנו, להיות. אתמול כבר שב הסורק לעבוד (הפעם זו מכונה בספרית חיפה) והגליון הרביעי כבר בדרכו אליכם.
ברנר, יוסף חיים. “איגרות י”ח ברנר”. פרויקט בן-יהודה. 1967. 2019-04-1
