מַשָא-עֲרָב.
אלה הדברים אשר דבר בנימין באזני היהוּדים קוראי־עברית:
ובימים ההם תקצר נפש העם בהמאמרים הארוּכים ובלהג אין-קץ:
וירגנו בסתר אהליהם על הסופרים ויאמרו עד מתי תאכילוּנוּ את
התמרורים האלה? קצה נפשנו בם:
אז החל בנימין לדבר אליהם בלשון אבותיהם וברוּחם:
במשפטים קצרים דבר אליהם דבר דבוּר על אפנו לאמר:
א. והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר
וכאויב ופקדת לשלום את יושב הארץ:
לא באיבה ולא בעברה וּלא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי
אם באהבה ובחסד בצדק וּבאמונה:
שנאה תעורר מדנים ואהבה תשכך חימה:
אף היא תקרב אחים ובין רחוקים תשלים:
ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו:
מבשרך לא תתעלם:
עזוב תעזוב ע מ ו ורוממת את קרנו בכבוד:
והיה לצבי ולתפארת לארץ מולדתך ולמעין־ברכה לבנים אחריך:
והיה כי תקרינה הקורות ונוסף גם הוא עליך ועמד במערכה:
אם עזוּב תעזוב א ו ת ו ודבקו בו עמים אחרים והיה לך לפוקה
ולמכשול ולמזכיר־עון:
כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישוּ אבותיך את יושבי־
הארץ מלפנים:
ואבותיך הלא היוּ טובים ממך אלף מונים ולהם שם בגבורים:
קשת גבורים בידם וּפני אלהים הולכים בקרב:
וצעיר אז ורענן העם ועוד לא חלק לבם:
וּמה תקותך אתה אם לא האהבה ועשוֹת החסד?
וּמה כל פעמי רגליך אם לא תום וּמישרים?
צדקה תרומם גוי וּמשפט יבנה ביתו:
זכור זאת אפוא עמי ואַל תשט מדרך בחרת:
ב. ראה קראתי היום בשם העם הערבי יושב הארץ:
גדול הוא העם הזה ונפוץ על פני התבל:
ויהי כי זרחה לו השמש וחיתה נפשך בְצִלָה:
ויהי כי זרחה לו השמש ויחשק אור ומדע:
והפרה שדות חכמה למכביר ויצא שמעו בכל הגוים:
ויהוה הקים להם את מחמד נביאם נביא מקרב עמם:
ואכן נביא היה האיש וגדול בדורותיו:
יהוה הוּא האלהים ומחמד היה נביאו:
ולמד דעת את העם לעזוב אמוּנת הבל ולעשות צדקה ומשפט:
וּלדבקה ביהוה אלהי ישראל באלהי אברהם והנביאים:
וברבות הימים וּבערוב לַעֲרָב השמש עוד לא באה שמשו:
ועוד לא מת העם הרם ועוד לא נס ליחו וגחלתו לא כבתה:
וּבסוּרך עתה אל ארץ אבותיך ופגשתו וקראת לו לשלום:
אך חמשים רבוא נפש שוכנים בקרב ארצך וקרובים לך קרבת-דם וּבשר:
וקרובים לך במראה פניהם בארשת שפתים וכל הגיון רוּח:
ואַל יצוק בלבך דבר בליעל לנשל אותם מן אדמת אבותיך כי לא מרוב
חכמה חשבת כזאת.
לעולם לא יהיה כדבר הזה אשר אין לו שחר וחדל לעולם:
והיית אך כמתעתע ומקרב בני־שם מקרב משפחתך תקים לך צוררים:
והיית למשל ולשנינה בקרב הארץ לחרפת עמים ולשמצה בקמיך:
והיית מוקף אויבים מבית ומחוץ:
אף אמנם לא להועיל ולא לברכה היה לך הדבר הזה:
והיתה הארץ שממה מבניה־יודעיה ורבתה העזובה מאשר עתה:
ומה כל החרדה אשר חרדת ועל מה זה יפחד לבך?
ועל ערבים בתוכה מה זה תלית כנורותיך?
הן קטן מספרו בארץ מולדתך ולך יהיו עשר הידות:
(עשר פעמים חמשים רבוא ישובו לנחלת אבותיהם):
ואם תפקדהו בשלום ותטהו אהבה והיה כאחד משבטיך:
כי גדולים דרכי האהבה ועמוּקה מני תהום:
ואיש לא בא עוד בחקרה ואיש לא צלל בתהומותיה:
וסגרה ואין פותח ופתחה ואין סוגר:
ג. גם אלה דברי בנימין עבד בנימין:
כי תבנה חרושת־בד וחי הערבי עמך:
לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו:
אין הבדל ופדוּת בין עברי לערבי:
להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עמה:
ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם:
והעניק תעניקוּ להם מן כל העושר אשר ברוחכם:
את בתי ספרך תפתח לו לרוחה ויבוא בו בבניו ובבנותיו:
וילמדוּ בהם שפתך ושפתו:
וכתבי-עתים תוציא להם בשפתך וּבשפתו:
ואם לרופאך ידרש ורפא ירפא:
גם במדעך על משכבך אַל תצר עינך בו.
ויקרא בשם אַללאַה ובשם מחמד נביאו:
ויחזיק במעוזי הלאום ובחבלי העבר אין אונס.
חקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי:
וגם את עבודת הכרמים תלמדהו ואת מטע הנטיעות החדשות:
ובחדלו לזרוע את שדהו תבואה ובהסכינו לעשות כמתכנתך ומכר לן
מן שדהו:
כי אין די און לו ואין די הון לעבוד בנטיעות כבתבואות וחדל לעולם:
ובשכבר הימים יהיה כאחד מאתך ולא נודע כי בא אל קרבך:
את בניך תתן לו ולקחת לך גם מבניו:
ויבוא דם גבוריו בדמך והלכת הלך וגדל:
וּמצא מין את מינו והיה מין אחד:
אנשים אחים אנחנוּ משפחות אחדות כל גויי הארץ:
אראנו אם לא עתה אשוּרנוּ אם לא קרוב:
כפר לוזשאַן (גליציה),
שבט, תרס״ז.
ר. בנימין.
