הידעתם מפני מה יוצא הכל, הכל:
ספרים עתונים, מודעות, כרטיסי-בקור, וכיוצא-בזה, וכיוצא-בזה, מבית דפוסו של
י. נרודיצקי, 48 מייל ענד רויד, איסט
בלונדון, בימי הקיץ של תחילת יולי, חיפשנו את עקבותיו של “המעורר”. אבל הבית ברחוב מייל אנד 48 בשכונת וויטצ’אפל, בית הדפוס של ישראל נרודיצקי והמקום שבו “המעורר” יצא לאור, כבר לא קיים היום – הוא נהרס בימי הבליץ במלחמת העולם השניה. הבניין הנוכחי, בעל החצר הפנימית הרחבה, מאכלס ערב רב של מהגרים ולצדו מספרה עממית ומכולת. אין כאן כמעט זכר למודל הזעיר של העיירה המזרח אירופית שרחשה בוויטצ’אפל בראשית המאה העשרים.
ברשימה על וויטצ’אפל ב”מסע אחר” תיאר חיים באר שכונת עוני “התקועה כקוץ בבשרו של האיסט־אנד הלונדוני”. וויטצ’אפל הייתה מקום משכנם של מהגרים יהודים, עסקנים ציונים, גולים ואנרכיסטים, מקום עלוב ומעניין שניקז אליו פנטזיות זוועה ויקטוריאניות על איש הפיל ועל ג’ק המרטש – שניהם הסתובבו ברחובות השכונה. זה היה גם המקום שבו “נהפך הרצל מאוטופיסט סהרורי המכלה את זמנו בחצרות נסיכים ובסלונים של מיליונרים למלכם של היהודים”.
אחד ממקומות המגורים של ברנר היה רחוב שנקרא אז צ’רץ ליין והיום ווייטצ’רץ ליין, סמוך לתחנת הרכבת התחתית אלדגייט איסט. לידו עדיין קיים בית יציקה עתיק לפעמונים, שברנר וודאי עבר על פניו יום יום בדרך לבית הדפוס של נרודיצקי. זוהי פינה עירונית ענייה ושוקקת, שב-1901 אף נפתחה בה גלריית וויטצ’אפל שהציגה את מיטב האמנות העכשווית, אבל עבור ברנר האזור נחווה בקיץ כשיאו של ריקבון תרבותי: “חוצות הגיטו שבמזרח-לונדון מזיעים מחום מעוּפּש ומעבודה קשה. הגסות, הזוהמה, המהומה והרעבון נישאים על כנפי ההבל הכבד מנשוא; הם באים ועולים מן הסימטות הצרות, מאבני החצרות המטונפות, מאשנבי החומות המוּשחרות; הם באים ועולים וזוחלים ומשתפכים…”, כתב ברשימה “הַטִפָּה” ב-1904, עם הגיעו ללונדון.
תחושת הזרות והתלישות של החיים היהודיים בוויטצ’אפל טלטלו את עולמו של ברנר והותירו בו רשמים של כאב וסלידה. המקצב ה’יהודי’ לא השתלב לטעמו במקצב הלונדוני, כאשר “תינוקות מזרע אברהם, יצחק ויעקב יוצאים מחוריהם, סובבים ונרמסים ברגל העוברים והשבים”. היידיש גם היא זרה ומוזרה כשהיא מתמזגת עם האנגלית ויוצרת בני כלאיים בלתי אפשריים: “יהודוניות מליטא ופולין […] עוברות וממלמלות בז’ארגון המשונה שלהן על כל המעשים הנעשים ב’סטריטיהן’ – מבואותיהן וב’רוּמיהן’ – דירותיהן, על ה’דינֶר’ וה’סַפֶּר’, ארוחת הצהרים וארוחת הערב, העולים ב’צרות גדולות’, על עולליהן שב’סקוּל’ ועל בעליהן שב’ווֹרקשופּ’.”
“אכן, לא לנו לונדון, לא לנו…”, פסק ברנר. “זרים, זרים, זרים…”.
אבל וויטצ’אפל עלובה זו גם אפשרה לברנר לעשות את הבלתי יתואר, ובתוך העיירה היהודית הכלואה בתוך מטרופולין, להוציא לאור כתב-עת עת עברי. “המעורר” טיפח סיפור של התעלות מעל קשיים בלתי אפשריים, סיפור על מעשה שנעשה במקום שבו הוא לא אמור להיעשות. כתב-העת כפי שהיה לא יכל להיווצר בתנאי נוחות ושגשוג אלא רק במרחב מחייה קשה ומופרך. ברנר ניזון ממצוקותיו בלונדון – סבל מהן עמוקות אבל גם תיעל אותן למעשים של “אף-על-פי-כן”. “המעורר” – שסיפורו גדול מסך דפיו – יכל להווצר רק שם.
היום וויטצ’אפל היא עדיין שכונת עוני, שהחליפה מהגרים במהגרים אחרים, אבל במקביל היא תופסת תאוצה כאזור אופנתי של צעירים משכילים ומעודכנים שנודדים משולי שורדיץ’ הסמוכה שעברה תהליכי ג’נטריפיקציה והתייקרה. ביולי 2019, גלריה וויטצ’אפל הסמוכה לדירתו של ברנר היא חלל אמנות עכשווי שמציג תערוכה על “מרחבים קוויריים”.
את בתי הדפוס הזעירים של ראשית המאה מחליפים כעת בתי דפוס זעירים חדשים, העובדים מבחירה בדפוס בלט ידני מסורתי. הדפוס העצמאי באיסט-אנד – בוויטצ’אפל, ובשכונות הסמוכות שורדיץ’ והאקני – פורח. בתי הדפוס המוקפדים הללו אמנם רחוקים שנות אור מהאסתטיקה האקלקטית של “המעורר”, שנערך מתוך תחושת דחיפות והכרח. ועם זאת, הם המשך של מסורת הדפוס העצמאי באיסט-אנד, המספק אז כהיום מקום בשולי העיר להתנסות ולתעייה.
