ר’ בנימין ו”המעורר”: אברך גליצאי בבית מדרשה של הספרות העברית החדשה

אבי-רם צורף

באחד הימים, “בין כסה-לעשור”, בשנת תרס”ו, ביום הראשון לשבוע, נגשה ספינה פשוטה לעיר לונדון, ובספינה גם אברך אחד מילידי גליציה, אשר עשה זה עתה מספר שנים במטרופולין של גרמניה וגם בשדמותיה […] ובהכנס יהושע [האברך] אל אולם המקרא אשר לציונים באיסט אנד בלונדון מצא את האולם, סמל העניות, כמעט ריק, ואולם ליד שולחן ארוך, באמצע השלחן וקרוב לחלון, ישב ברנר […] יהושע העיז איפוא להכנס אתו בשיחה […] בשמעו מאיש שיחתו, כי הוא מברלין שאלהו על הסופרים העברים אשר שם […] כאשר שאלהו גם על “יהושע רדלר”, ענה לו איש שיחתו: “כמדומני, שהוא עתה באנגליה”. עיני ברנר אורו לרגע והוא אמר: “אני מבין. אופקים חדשים נגולים לפני. בו ברגע נכרתה ברית ידידות, ברית “המעורר”, בין שני אנשים רחוקים וזרים, כמו משני כוכבים…

ר’ בנימין, מזבורוב ועד כנרת, 187—189


במילים אלה תיאר הסופר והמסאי יהושע רדלר-פלדמן, הידוע יותר בכינויו ר’ בנימין (1880—1957) את פגישתו הראשונה בלונדון עם יוסף חיים ברנר, הפגישה שהובילה לייסודו של כתב העת “המעורר”. ר’ בנימין תיאר את הקשר שנוצר ביניהם במפגש זה ככריתת ברית שהלכה והתהדקה בינו לבין ברנר תוך כדי העבודה על כתב העת. “המעורר”, גרס, היתה במה אשר “שני אנשים עמלו בה. המבול שוטף את הארץ, ושני אנשים, כאילו בונים תיבה קטנה למילה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים” (שם, 191—192).

העבודה על כתב העת—בייחוד בחצי השנה הראשונה של פרסומו, בה שהה בלונדון, ואף בשנה וחצי לאחריה, בהן הוסיף “המעורר” לראות אור—הפכה את השניים, על פי תיאורו “לידידים, לאחים […] יהושע נמשך יום יום לחדרו של ברנר. וזה התגעגע לכתב ידו”. עבור ר’ בנימין היתה זו הפעם השנייה שבה היה שותף להוצאת כתב עת ספרותי בעברית, זאת לאחר שבזמן שהותו בברלין היה חבר מערכת כתב העת ‘הקשת’, אך את תקופתו כעורך “המעורר” תיאר כ”תור היחידי בחייו שהרגיש א”ע [=את עצמו] “סופר” במשך ירחים […] הוא כתב באיזו רצינות […] ככהן בבית מקדשו” (שם, 193).

להלן אני אבקש להצביע דווקא על היסוד השני בתיאורו של ר’ בנימין את אותה “ברית ידידות” שנרקמה ביניהם—ההצבעה על הברית הזו כחיבור “בין שני אנשים רחוקים וזרים, כמו משני כוכבים”. הפער שהיה קיים בין ברנר לר’ בנימין—פער פואטי, דתי ופוליטי כאחד—השתקף באופן מובהק בעמדה שניסחו השניים בשני המניפסטים שכתבו לכתב העת. על מנת להבין את הבסיס להבדלים בין השניים כדאי לשוב לתחילת תיאור הגעתו של ר’ בנימין ללונדון—היותו “אברך אחד מילידי גליציה”—להבין את קרקע גידולו התרבותית והפוליטית, ולעמוד על ההשקפות הפואטיות והפוליטיות שהתגבשו במסגרת הוויה זו.

ר’ בנימין

גליציה, רב-לאומיות, והספרות הלא מחויבת

גליצאיותו של ר’ בנימין היוותה אחד מסימני ההיכר של דמותו והדבר אף בא לידי ביטוי בכתיבתו בכתב העת, שחלק ניכר ממנה הוקדש לגליציה (“אזכרה” בגיליון 12 בשנה הראשונה; “גליציה (חזון ויש)” בגיליון הרביעי בשנה השניה). גליציה היתה מחוז של האימפריה ההבסבורגית הרב-לאומית שאותו חלקו שלוש קבוצות מרכזיות—פולנים, יהודים ורותינים—שביקשו לממש את שאיפותיהן הקולקטיביות הלאומיות בתוך המסגרת האימפריאלית עצמה.

בגליציה התקיימו מוקדי ההשתייכות שונים—הלאומי, האזורי-גליצאי והאימפריאלי—במקביל, ולא נתפסו כסותרים זה את זה. לכן, גם הספרות שהתגבשה בשפות השונות בהקשר הגליצאי היתה בעלת מאפיינים שונים מן הספרויות הלאומיות שהלכו והתגבשו במסגרת מדינות הלאום האירופיות. ספרות זו הביאה לידי ביטוי את חלקיותה של ההשתייכות אל המוקדים הפוליטיים והתרבותיים השונים.

הספרות שנכתבה על ידי יהודים בגליציה היתה בעלת מאפיינים דומים, כפי שתיאר זאת ר’ בנימין במאמר מ-1920 בו דן ב”ספרי השעשועים” של יצחק פרנהוף, שקנו שביתה בעולמם של יהודי גליציה דווקא מפני “שלא היה בהם לא תורה ולא חכמה אלא דוקא מן אותו “מדור התחתון ביותר של המחשבה וההרגשה התרבותית” […] שכל הלקט בתרמילו לא היה […] מן ה”ארטילריה הכבדה, המטילה אימה, רצינות שברצינות, אלא דוקא מן הקל, מן המפזז והמכרכר, מן “המשעשע”. גדולות לא עשה שום גליצאי. הכנור הראשון הוא מהם והלאה […]” (ר’ בנימין, על הגבולין, 290).

‘ירושת הבערות וחוסר הטעם’: ברנר על הספרות הגליצאית

הספרות הגליצאית זכתה לביקורת בדיוק בשל המאפיינים האלה. כך למשל ספג מחבר הקומדיות הפולני אלכסנדר פרדרו ביקורות על מחזותיו הקומיים, שביטאו לכאורה חוסר מחויבות לרעיון הלאומי הפולני, כפי שבא לידי ביטוי בשירתו של אדם מיצקייביץ’. היחס אל הספרות העברית הגליצאית במרכזי הספרות העברית באירופה לא היה שונה. המייצג המובהק של יחס זה הוא ברנר עצמו, בביקורת שמתח בעת שהותו בלבוב ב-1908, לאחר סגירתו של “המעורר”, על הספרות הגליצאית. האקלים התרבותי הפוליטי בגליציה, זה שלא חייב אסימלציה חריפה ככלי להתקבלות בחברת הרוב הגליצאית מחד, ולא את חילון מוקד ההשתייכות הקולקטיבי היהודי מאידך, כבסיס לתביעת זכויות קולקטיביות, נתפס בעיניו כהוויה תרבותית נחשלת ופרימיטיבית. רגע מתן גט הכריתות לעולם היהודי המסורתי, הרגע המכונן של רצח האב, לא התרחש בגליציה, והיעדרותו סימלה, אליבא דברנר, את היוותרותם של יהודי גליציה בתחומי ‘מלחמת האבות והבנים בצורתה היותר פרימיטיבית’ (י.ח. ברנר, “מן הספרות הגליצאית”, רשפים, תרס”ט).

הלאומיות היהודית הקורמת עור וגידים בגליציה נתפסה בעיני ברנר כלאומיות מזן נחות. לשיטתו, ‘הרי זו ציוניות ריאקציונית שאינה מסוגלת אפילו להרהר על שינוי איזה מרכז אלא שבעיקרה היא מצוות-אנשים מלומדה, מעורבת בדתיות ובשמירת “יודישקייט”‘. עבור ברנר הסתמנה גליציה כמרחב המצמיח מתוכו את התמהיל הבלתי ראוי בין רעיון הלאומיות לבין היהדות המסורתית. מבחינתו, חלק הכרחי בתהליך התגבשותה של הלאומיות היה טמון בצירופה מסיגי המסורת שדבקו בה. ‘אונס-הטראדיציה, ירושת-הבערות וחוסר הטעם’ הם שעמדו בבסיס היחס המבטל שגילה כלפי כתיבה ספרותית זו, אותה נמנע מלכנות ‘ספרות עברית’.

ר’ בנימין עצמו, שותפו ל”המעורר”, היה בדיוק אותו גליצאי שגילם בדמותו ובעמדותיו התרבותיות והפוליטיות את כל אותם היבטים של הזהות התרבותית הגליצאית שברנר זיהה בהם את הבסיס לאותה “ירושת הבערות וחוסר הטעם”. רישומיו של הפער הזה ניכרים בהשקפה הפואטית שניסח ר’ בנימין ברשימה ‘אל הקורא’ שצירף אל החוברת הראשונה של כתב העת, ובהבדלים הניכרים בין השקפה זו, לבין זו שהובעה במניפסט שניסח ברנר.

“המעורר” כמנזר, “המעורר” כבית מדרש

מאמרו של ברנר צייר את רגע עלייתו של “המעורר” כרגע של דחיפות עבור הקיום היהודי שבה “כל דבר שאינו בא לקרבנו […] אל המטרה של בנין בית-ישראל ההרוס […]שאינו בא לאחד את כל כוחותינו בשביל בקשת המפלט—אינו כלום!” (“על הדרך”, המעורר א-ו, 31—33). כלומר, לשיטתו של ברנר אמורה הספרות העברית לשרת את התכלית הפוליטית הציונית המתבטאת בתביעה להפסקתה של “הנדידה הישראלית התדירית” ובעיצובם של “אנשים עברים חפשים השואפים לגאולה עצמית”. “המעורר” נתפס כאתר של היאחזות בשפה העברית כביטוי לאותה שאיפה. ברנר ביקש לצייר את המצטרפים אל המעורר כמי שהצער על אי התגשמותו של מושא שאיפותיהם—הגאולה העצמית—כמי שמצויים ב’יום אשר לא היה עוד כמוהו לרוע […] יום של פחדים בלתי נפסקים’, הוא העומד בתשתית תשוקת היצירה שלהם. עבור אלה—’היחידים הבודדים, הנזירים’—שיצירתם נבעה ממקום הכאב, ההתנוונות והמאבק פנים אל פנים אל מול הכיליון והגסיסה, ביקש ברנר להפוך את “המעורר” לבית ספרותי, שאותו ראה כמרחב אשר איננו מציע ‘דרך סלולה’ כדרכם של כתבי העת הספרותיים שקדמו לו, אלא מזמין את אותם יחידים לשהות בו.

הדימוי המכיל שעמו חותם ברנר את הרשימה—ראיית “המעורר” כבמה ספרותית אשר איננה מציעה דרך סלולה אחת—הוא מתעתע לאור תכני הרשימה עצמה. הבחירה שלא לצייר ‘קווים מוגבלים ומסומנים’ שיגדירו את הקו הפואטי שאותו יוביל “המעורר” נובעת מהנחה כי מדובר במהלך חסר תוחלת, שכן המצטרפים אל כתב העת יעשו זאת מתוך הזדהות בלתי אמצעית ובלתי מוגדרת עם אותו ‘קול המדבר מתוכנו’. היחידים העשויים להתכנס תחת חסותו של המעורר יהיו אלה השותפים לאותו קול, אשר יבחין אותם מן האחרים—’כל הזר לאותו קול המדבר מתוכנו לא יבוא גם אחרי “הגדה” מיוחדת עם ל”ג פירושים […] ולא יתבונן גם אחרי אשר נוסיף לאין סוף קווים מוגבלים ומסומנים. והאיש, אשר לבו ער בו, הוא יבוא וישמע לקול המעורר הבא’. האיש ש’לבו ער בו’, זה שעתיד להיות שותף לקהילת היחידים הנזירים מועמד בניגוד ל’זר’ שאיננו מסוגל לשמוע את הקול—כך, בניגוד לכתבי עת שהגדירו את דרכם הסלולה במפורש, ביקש ברנר למצוא את הדרך הסלולה שתבחין את יחידי ובודדי “המעורר” מאחרים בקולו של הכאב והצער הפנימי שרק הם יהיו מסוגלים לשמוע.

פנייתו הפותחת של ר’ בנימין, לעומת זאת, כוונה אל קורא כתב העת, ותיארה אותו כמי ש’החיים והמות של כלי-מבטא זה בידיך הם […] שליט יחידי הנך’ (“אל הקורא”, המעורר א-א, ינואר 1906). הפנייה אל הקורא מצביעה דווקא על קולו של זה העומד מבחוץ שברצונו יתרחב כתב העת וברצונו ‘יתכמש והיה כלא-היה’. לא הביטוי לקולם של היחידים הנזירים הוא המודגש כאן, אלא השותפות של הקורא החיצוני ויצירת הדיאלוג עמו. גם בהמשך הדברים תיאר ר’ בנימין את “המעורר” ככתב עת שעוד מצוי בשלב הקודם להגדרה, מעין כלי קיבול, זאת בניגוד להדגשת הקול המדבר ברשימתו של ברנר:

וראה, אין “המעורר” בא בפרוגרמות והבטחות, אינו מדבר לא על “צורך” ולא על “יכולת”, וגם לא על חסרון שאינו מרגש. יש פה איזה תשוקה לברא ולהוליד איזה יציר ספרותי חדש, וישנה גם אמונה שיעלה לברא אותו ושבקרב הימים יפכה איזה זרם חיים חדש בלבו של הקורא העברי […] –”מהו אותו היצור החדש, שאתם אומרים לברא? מה שמו כי נדע?”—אין אנו רוצים לקרא בשם לדבר שלא ראה עדיין אור חלד. כך היא דרכה של יצירה: בתחלה מתרקם איזה דבר בעמק הלב, בחשאי, בסודי-סודות, ואחר-כך באים לרוב אחרים וקוראים שמות […] הדבר, מאמינים אנו, יעשה לאט, לאט…

בדומה לברנר השולל את הניסיון להציע ‘דרך סלולה’, יוצא ר”ב כנגד הצבתן של ‘פרוגרמות והבטחות’, אך בעוד שברנר מצביע על הכאב והצער כתשתית העיקרית של הקול המדבר, אלה אינם מותירים חותם בדבריו של ר’ בנימין. הטקסט של ברנר תובע מהיחידים והכואבים ‘להעלות’ את מחשבתם תוך שהוא משתמש בשורת ציוויים—’גשה עד הערפל, עלה לפרדס, ראה את פני ההוויה. השג את מהותה […] התקדש!’. לעומת התביעה המפורשת מן הבודדים להעפלה אל המקום ממנו ניתן לראות את מהותה של ההוויה ר’ בנימין מצייר תנועה אחרת, של ‘זרם חיים מפכה’ ושל דבר המתרקם בחשאי ובסוד. ברנר רואה את מקורו של המעורר בקול המדבר מתוכו המשורטט על ידו כמרחב מקודש ש’כל הזר לא יבוא פנימה’. ר’ בנימין, לעומתו, איננו רואה מקור, אלא תהליך של התרקמות של דבר חסר-שם שעתיד להיוודע תוך כדי רקימתו, ולא על ידי עצמו, כי אם על ידי אחרים שיעניקו לו את שמו.

ר’ בנימין הציג את “המעורר” כ’אי’ ששאלת ‘יום המחר’ הנידונה בו היא זו ש’מאחדת ומאגדת’ את השותפים בו—’וזהו הפלא: אף על פי שכל אלה הכחות הצעירים הם קונקורנטים נלהבים ועזים בנוגע לאותו “יום מחר” וכל אחד ואחד חפץ למשל בו דוקא ממשלה אוטוקרטית,—בכל זאת הם מתכנשים בצותא חדא, מדברים בנחת ובענוה, או גם בחם והתלהבות, ואין פרץ ואין צוחה’. ברנר עיצב את ‘המעורר’ כמנזר, שהיחידים ‘הנזירים’ המתבודדים המזדהים דרך הקול המדבר מתוכם שותפים בו כמעין קהילה סגורה, מקודשת, שגישתו של ה’זר’ אליה חסומה—ה’זר’ שאיננו מסוגל לשמוע את הקול מתוכו. לעומתו, עיצב ר’ בנימין את כתב העת כמעין בית מדרש סמלי שאליו מתכנסים אלו התובעים בלעדיות על ‘יום המחר’ ושבתוכו מתערערת תביעתם לשליטה מוחלטת—’אוטוקרטית’—עליו.

כנגד הנזירים ומלאותם הפנימית של ברנר הציע ר’ בנימין ספרות חסרת שם, ספרות שיסודה באותה הוויה גליצאית שבה מוקדי השתייכות שונים התקיימו אלה בצד אלה. הפער הזה בהשקפתם הפואטית היסודית בא לידי ביטוי גם בפולמוסים מאוחרים יותר, ואף בפולמוסים סביב פרסומן של רשימות שונות ב”המעורר” עצמו—פולמוסים שהמחישו את הזיקה ההדוקה בין הפואטי לפוליטי, בין שאלת הסובייקט לשאלת הלאומיות, ובין הייצוג הספרותי לקיום היהודי-ערבי.

גלויה של ר’ בנימין לברנר, באדיבות מכון גנזים תיק 8, א-18752